הספר מספר את סיפורה של ילדה, שגדלה לתוך מציאות לא
פשוטה, שמה פרוונה. פרוונה גדלה באפגניסטן תחת שלטון הטליבאן. הטליבאן סגר את בתי
הספר, אסר על נשים לצאת מביתם ללא ליווי של גבר, אסר לנשים להיכנס לחנויות, נשים
נאלצו ללבוש בגדים המכסים את כל גופן, במילים אחרות, לאישה בתקופה ההיא לא היו שום
זכויות. אני חושבת שזה נורא לחיות בתנאים כאלה כשאי אפשר לחיות באופן חופשי.
לפרוונה אימא ואבא, אח קטן ושמו עלי, אחות גדולה ושמה נוריה ואחות קטנה ושמה מרים.
מדי יום פרוונה הולכת עם אביה למכור דברים בשוק, שם היא נאלצת לכסות את פניה
ולהשתדל לא לבלוט.
היחסים בין פרוונה למשפחה שלה מתוחים. נוריה, אחותה הגדולה, תמיד מציקה לה ומסיטה את אמה נגדה, ואמה תומכת בנוריה. פרוונה לא מקבלת יחס מיוחד ממשפחתה, היא מרגישה לבד. המשפחה של פרוונה שונה מאוד מהמשפחה שלי. במשפחה שלי כל אחד מהילדים מקבל יחס מיוחד מההורים וכולנו מקושרים. פרוונה מתייחסת להוריה בכבוד למרות התנהגותה המזלזלת של אימה וחוסר היחס של אביה והיא עושה מה שהם אומרים. אבל במשפחה שלי אין תחושה כזאת. הוריי מכבדים אותי ואני מכבדת אותם. המשפחה של פרוונה איבדה את הבן הבכור, חוסיין, הוא נהרג בהתפוצצות מוקש כשהיה בן 14. ממש עצוב לי לשמוע מקרים כאלה, כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי חייה ללא אחיי הגדולים.
יום אחד, חיילי טליבאן פרצו לבית המשפחה כשהיו באמצע ארוחה ולקחו את האבא משום שבעבר למד באנגליה. בעת הקריאה, לא ציפיתי לכך בכלל! הסצנה קשה מאוד משום שהמשפחה מנסה לקחת אותו בחזרה והחיילים מרביצים להם בחוזקה.מרגע זה, חייה של פרוונה השתנו, היא הייתה צריכה לדאוג למשפחתה, אך היא התקשתה לעשות זאת. תחילה, הייתה יוצאת מהבית, קונה אוכל ורצה הביתה כדי שלא יתפסו אותה אנשי הטליבאן. כדי לפתור בעיה זו, היא התחפשה לבן. אמה חתכה את שערה והיא לבשה את הבגדים של אחיה חוסיין שנהרג, וכך יצאה מהבית בלי להיתפס. היא יכלה לעבוד ולקנות אוכל. היא אף פגשה ילדה שלמדה איתה בעבר, שמה שאוזיה, שגם היא התחפשה לבן והן נפגשו כל יום ועבדו יחד.יום אחד, כדי להשיג יותר כסף, מצאו עבודה נוראית. הן חפרו בבתי קברות וחיפשו עצמות של בני אדם למכור. כמובן שאמה של פרוונה כעסה עליה לאחר
שפרוונה סיפרה לה, אך זו הייתה הדרך היחידה כדי לקבל מה שהזדקקו לו.
אני חושבת שפרוונה מאוד אמיצה, היא עשתה מה שצריך וחתכה את השיער וסיכנה את עצמה ולמרות כל הקשיים, היא הצליחה להשאיר את משפחתה בחיים, היא לקחה את האחריות על עצמה לפרנס את המשפחה כשהאבא נמצא בכלא, והיא הצליחה.
יום אחד הגיעה לפרוונה הבשורה שאחותה גדולה, נוריה מתחתנת. היא תעבור לצפון אפגניסטן, שם הטליבאן לא נמצא. איתה נסעו גם האימא, והאחים הקטנים. פרוונה נשארה לבדה בקאבול עם גברת וירה, היא עזרה למשפחה כשהאבא נכנס לכלא. נורא התאכזבתי שהמשפחה נאלצה להיפרד וייתכן שלא ייפגשו שוב.אבל סוף סוף אביה חזר הביתה, הוא השתחרר מהכלא. ממש שמחתי שהוא חזר.
יותר מאוחר, גברת וירה ושאוזיה, חברתה הטובה של פרוונה נסעו לפקיסטן. פרוונה ושאוזיה נפרדות אך הן קובעות להיפגש במגדל אייפל בעוד 20 שנה.פרוונה ואביה החליטו לנסוע ולחפש את שאר משפחתם. פרוונה נסעה בתקווה ענקית שמשפחתה תתאחד שוב וגם אני מקווה.
אך חלומה של פרוונה לא התגשם. אביה נפטר כתוצאה ממחלה והיא נשארה לגמרי לבד. מאוד עצוב שהיא נשארה כך לבדה. הקושי החדש של פרוונה הוא להישאר בחיים ולמצוא את משפחתה לבדה.
מאוחר יותר, מצאה תינוק בהריסות בניין, היא ראתה את אימו שוכבת ללא רוח חיים. לכן, היא החליטה לקחת אותו איתה ולקרוא לו חסן. היא דאגה לו והביאה לו אוכל והוא היה השותף שלה למסע. התרגשתי שהיא מטפלת כך בתינוק שהיא בקושי מכירה, היא ידעה שצריך את עזרתה. אחר כך, מצאה פרוונה עוד חבר למסע, שמו אסיף. בהתחלה, לא ממש התחברו וחשבתי שהוא מתייחס לפרוונה ממש בחוסר כבוד ופרוונה רצתה לעזוב אותו, אך לאט לאט התחברו והיו כמו אחים, דבר שלא חשבתי שיקרה. ביחד, פרוונה, אסיף וחסן, והמשיכו במסע. פרוונה הייתה חייבת לדאוג להם, מאחר והיא הגדולה והאחראית.
באחד הימים, ישבו בשדה ופרוונה כתבה לחברתה הטובה, שאוזיה. מדי פעם ביום הייתה רושמת לה מכתבים על מה שעבר עליה באותו היום. מה שפרוונה לא ידעה הוא שהובילה את אסיף, חסן לשדה מוקשים. הם שמעו פיצוצים. הם ישבו שם ולא זזו ולפתע ראו דמות רצה אליהם מרחוק. זאת הייתה ילדה שעברה את שדות המוקשים בקלות.הילדה הובילה אותם אל מחוץ לשדה. קראו לה לילה, והיא ארחה את הילדים בביתה. אם לא הייתה מגיעה אליהם, לא היו ניצלים. מאוד ריחמתי על לילה, משום שמצבה היה ממש גרוע, היא איבדה את אמה והיו לה פצעים ומחלות והיא גרה רק עם סבתה. המצב בינתיים השתפר אך פרוונה כל הזמן חשבה על משפחתה וכמה היא לא יכולה לחכות למפגש ביניהם.
יום אחד, פצצה נפלה על הבית, ועל הילדים נפלו אבנים ולכלוך. זה היה מאוד מפתיע! מזל שהם יצאו מזה בשלום, לא האמנתי שכולם יצאו מזה בחיים. החיים שלהם נעשו עוד הרבה יותר קשים. רעבים ועייפים החלו לחפש מקום לשהות בו. הם הגיעו למחנה פליטים, שם מצאו אוכל ושתייה. הם היו שם שבועות, בתנאים קשים. אנשים השתגעו שם, והסריחו, אפילו אישה אחת ניסתה למכור את תינוקה כדי לקבל אוכל לשאר משפחתה. עצוב מאוד שהיו מצבים כאלה באמת. לפתע, מטוסים שהיו מעליהם הפציצו אותם והפילו מהשמיים אוכל. לילה רצתה להיכנס לשדה בו הפציצו ולקחת אוכל, פרוונה סירבה אך לילה התעקשה ועשתה זאת. פיצוץ נשמע בשדה המוקשים, לילה נפצעה קשה. פרוונה נמצאה בדילמה. פרוונה לא ידעה אם ללכת לעזור לה או להישאר בתחום המוגן כפי שאחרים אמרו לה. לבסוף החליטה שהיא הולכת לעזור ללילה. פרוונה הסתכנה, הגיעה אליה וסחבה אותה בידיה מחוץ לשדה. המעשה של פרוונה הראה עד כמה לילה חשובה לה וכמה נאמנות יש לפרוונה. בסוף לילה מתה. פרוונה ואסיף בכו. לפתע פרוונה ראתה את אמה!
פרוונה מצאה את משפחתה- אמה, נוריה ומרים אך אחיה הקטן, עלי מת. אני ממש שמחה שלבסוף פרוונה מצאה את משפחתה ומסעה הסתיים...אבל מאכזב אותי שלילה לא שרדה.
במסעה של פרוונה, היא מצאה עוד משפחה- אסיף וחסן ולמרות כל הקשיים והבעיות, הצליחה להישאר בחיים. למרות שזה נראה כאילו הסיפור מסתיים עכשיו, הוא לא...אי אפשר לדעת מה יעלה בגורלה של פרוונה...האם תישאר בחיים כשהיא נמצאת תחת שלטון הטליבאן? אני מאוד מקווה שכן ואני גם מקווה שתיפגש עם חברתה הטובה שאוזיה.
לפרוונה היו חיים קשים. כשאני מסתכלת על חייה מול חיי, אני שמה לב כמה אני בת מזל. לאורך הסיפור, פרוונה מספרת על כל הדברים שהיא רוצה לעשות אך לא יכולה בגלל השלטון. לדוגמה, היא מספרת על רצונה לחזור ללמוד בבית ספר, והיא כל כך התאמצה כדי לקבל מעט אוכל, ולי כבר יש את זה בלי שאני מתאמצת. הסיפור מלמד אותי שהבעיות היומיומיות להן אנו קוראים בעיות, אינן באמת בעיות ואנו מסוגלים להתגבר עליהן בקלות לעומת הבעיות בהן נתקלה פרוונה, כמו אביה ואחיה שנפטרו, חוסר במזון, חיים תחת שלטון קיצוני ועוד.
לסיכום אומר כי בספר היו קטעים מאוד קשים לקריאה והוא היה מאוד עצוב אבל עם זאת מעניין. בהתחלה, לא ממש ידעתי אם אוכל לכתוב יומן קריאה אבל נוכחתי לדעת שעל הספר יש לכתוב הרבה דברים. המון רגשות היו לי במהלך הקריאה- שמחה, עצב, אכזבה. בנוסף, חייה של פרוונה היו מלאי פעילות שיש הרבה מה לכתוב עליהם. הכרתי עוד יותר בחייהם הקשים של האנשים שחיו תחת שלטון הטליבאן או כל שלטון קיצוני אחר וראיתי עד כמה אני צריכה להעריך את החיים שקיבלתי.
היחסים בין פרוונה למשפחה שלה מתוחים. נוריה, אחותה הגדולה, תמיד מציקה לה ומסיטה את אמה נגדה, ואמה תומכת בנוריה. פרוונה לא מקבלת יחס מיוחד ממשפחתה, היא מרגישה לבד. המשפחה של פרוונה שונה מאוד מהמשפחה שלי. במשפחה שלי כל אחד מהילדים מקבל יחס מיוחד מההורים וכולנו מקושרים. פרוונה מתייחסת להוריה בכבוד למרות התנהגותה המזלזלת של אימה וחוסר היחס של אביה והיא עושה מה שהם אומרים. אבל במשפחה שלי אין תחושה כזאת. הוריי מכבדים אותי ואני מכבדת אותם. המשפחה של פרוונה איבדה את הבן הבכור, חוסיין, הוא נהרג בהתפוצצות מוקש כשהיה בן 14. ממש עצוב לי לשמוע מקרים כאלה, כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי חייה ללא אחיי הגדולים.
יום אחד, חיילי טליבאן פרצו לבית המשפחה כשהיו באמצע ארוחה ולקחו את האבא משום שבעבר למד באנגליה. בעת הקריאה, לא ציפיתי לכך בכלל! הסצנה קשה מאוד משום שהמשפחה מנסה לקחת אותו בחזרה והחיילים מרביצים להם בחוזקה.מרגע זה, חייה של פרוונה השתנו, היא הייתה צריכה לדאוג למשפחתה, אך היא התקשתה לעשות זאת. תחילה, הייתה יוצאת מהבית, קונה אוכל ורצה הביתה כדי שלא יתפסו אותה אנשי הטליבאן. כדי לפתור בעיה זו, היא התחפשה לבן. אמה חתכה את שערה והיא לבשה את הבגדים של אחיה חוסיין שנהרג, וכך יצאה מהבית בלי להיתפס. היא יכלה לעבוד ולקנות אוכל. היא אף פגשה ילדה שלמדה איתה בעבר, שמה שאוזיה, שגם היא התחפשה לבן והן נפגשו כל יום ועבדו יחד.יום אחד, כדי להשיג יותר כסף, מצאו עבודה נוראית. הן חפרו בבתי קברות וחיפשו עצמות של בני אדם למכור. כמובן שאמה של פרוונה כעסה עליה לאחר
שפרוונה סיפרה לה, אך זו הייתה הדרך היחידה כדי לקבל מה שהזדקקו לו.
אני חושבת שפרוונה מאוד אמיצה, היא עשתה מה שצריך וחתכה את השיער וסיכנה את עצמה ולמרות כל הקשיים, היא הצליחה להשאיר את משפחתה בחיים, היא לקחה את האחריות על עצמה לפרנס את המשפחה כשהאבא נמצא בכלא, והיא הצליחה.
יום אחד הגיעה לפרוונה הבשורה שאחותה גדולה, נוריה מתחתנת. היא תעבור לצפון אפגניסטן, שם הטליבאן לא נמצא. איתה נסעו גם האימא, והאחים הקטנים. פרוונה נשארה לבדה בקאבול עם גברת וירה, היא עזרה למשפחה כשהאבא נכנס לכלא. נורא התאכזבתי שהמשפחה נאלצה להיפרד וייתכן שלא ייפגשו שוב.אבל סוף סוף אביה חזר הביתה, הוא השתחרר מהכלא. ממש שמחתי שהוא חזר.
יותר מאוחר, גברת וירה ושאוזיה, חברתה הטובה של פרוונה נסעו לפקיסטן. פרוונה ושאוזיה נפרדות אך הן קובעות להיפגש במגדל אייפל בעוד 20 שנה.פרוונה ואביה החליטו לנסוע ולחפש את שאר משפחתם. פרוונה נסעה בתקווה ענקית שמשפחתה תתאחד שוב וגם אני מקווה.
אך חלומה של פרוונה לא התגשם. אביה נפטר כתוצאה ממחלה והיא נשארה לגמרי לבד. מאוד עצוב שהיא נשארה כך לבדה. הקושי החדש של פרוונה הוא להישאר בחיים ולמצוא את משפחתה לבדה.
מאוחר יותר, מצאה תינוק בהריסות בניין, היא ראתה את אימו שוכבת ללא רוח חיים. לכן, היא החליטה לקחת אותו איתה ולקרוא לו חסן. היא דאגה לו והביאה לו אוכל והוא היה השותף שלה למסע. התרגשתי שהיא מטפלת כך בתינוק שהיא בקושי מכירה, היא ידעה שצריך את עזרתה. אחר כך, מצאה פרוונה עוד חבר למסע, שמו אסיף. בהתחלה, לא ממש התחברו וחשבתי שהוא מתייחס לפרוונה ממש בחוסר כבוד ופרוונה רצתה לעזוב אותו, אך לאט לאט התחברו והיו כמו אחים, דבר שלא חשבתי שיקרה. ביחד, פרוונה, אסיף וחסן, והמשיכו במסע. פרוונה הייתה חייבת לדאוג להם, מאחר והיא הגדולה והאחראית.
באחד הימים, ישבו בשדה ופרוונה כתבה לחברתה הטובה, שאוזיה. מדי פעם ביום הייתה רושמת לה מכתבים על מה שעבר עליה באותו היום. מה שפרוונה לא ידעה הוא שהובילה את אסיף, חסן לשדה מוקשים. הם שמעו פיצוצים. הם ישבו שם ולא זזו ולפתע ראו דמות רצה אליהם מרחוק. זאת הייתה ילדה שעברה את שדות המוקשים בקלות.הילדה הובילה אותם אל מחוץ לשדה. קראו לה לילה, והיא ארחה את הילדים בביתה. אם לא הייתה מגיעה אליהם, לא היו ניצלים. מאוד ריחמתי על לילה, משום שמצבה היה ממש גרוע, היא איבדה את אמה והיו לה פצעים ומחלות והיא גרה רק עם סבתה. המצב בינתיים השתפר אך פרוונה כל הזמן חשבה על משפחתה וכמה היא לא יכולה לחכות למפגש ביניהם.
יום אחד, פצצה נפלה על הבית, ועל הילדים נפלו אבנים ולכלוך. זה היה מאוד מפתיע! מזל שהם יצאו מזה בשלום, לא האמנתי שכולם יצאו מזה בחיים. החיים שלהם נעשו עוד הרבה יותר קשים. רעבים ועייפים החלו לחפש מקום לשהות בו. הם הגיעו למחנה פליטים, שם מצאו אוכל ושתייה. הם היו שם שבועות, בתנאים קשים. אנשים השתגעו שם, והסריחו, אפילו אישה אחת ניסתה למכור את תינוקה כדי לקבל אוכל לשאר משפחתה. עצוב מאוד שהיו מצבים כאלה באמת. לפתע, מטוסים שהיו מעליהם הפציצו אותם והפילו מהשמיים אוכל. לילה רצתה להיכנס לשדה בו הפציצו ולקחת אוכל, פרוונה סירבה אך לילה התעקשה ועשתה זאת. פיצוץ נשמע בשדה המוקשים, לילה נפצעה קשה. פרוונה נמצאה בדילמה. פרוונה לא ידעה אם ללכת לעזור לה או להישאר בתחום המוגן כפי שאחרים אמרו לה. לבסוף החליטה שהיא הולכת לעזור ללילה. פרוונה הסתכנה, הגיעה אליה וסחבה אותה בידיה מחוץ לשדה. המעשה של פרוונה הראה עד כמה לילה חשובה לה וכמה נאמנות יש לפרוונה. בסוף לילה מתה. פרוונה ואסיף בכו. לפתע פרוונה ראתה את אמה!
פרוונה מצאה את משפחתה- אמה, נוריה ומרים אך אחיה הקטן, עלי מת. אני ממש שמחה שלבסוף פרוונה מצאה את משפחתה ומסעה הסתיים...אבל מאכזב אותי שלילה לא שרדה.
במסעה של פרוונה, היא מצאה עוד משפחה- אסיף וחסן ולמרות כל הקשיים והבעיות, הצליחה להישאר בחיים. למרות שזה נראה כאילו הסיפור מסתיים עכשיו, הוא לא...אי אפשר לדעת מה יעלה בגורלה של פרוונה...האם תישאר בחיים כשהיא נמצאת תחת שלטון הטליבאן? אני מאוד מקווה שכן ואני גם מקווה שתיפגש עם חברתה הטובה שאוזיה.
לפרוונה היו חיים קשים. כשאני מסתכלת על חייה מול חיי, אני שמה לב כמה אני בת מזל. לאורך הסיפור, פרוונה מספרת על כל הדברים שהיא רוצה לעשות אך לא יכולה בגלל השלטון. לדוגמה, היא מספרת על רצונה לחזור ללמוד בבית ספר, והיא כל כך התאמצה כדי לקבל מעט אוכל, ולי כבר יש את זה בלי שאני מתאמצת. הסיפור מלמד אותי שהבעיות היומיומיות להן אנו קוראים בעיות, אינן באמת בעיות ואנו מסוגלים להתגבר עליהן בקלות לעומת הבעיות בהן נתקלה פרוונה, כמו אביה ואחיה שנפטרו, חוסר במזון, חיים תחת שלטון קיצוני ועוד.
לסיכום אומר כי בספר היו קטעים מאוד קשים לקריאה והוא היה מאוד עצוב אבל עם זאת מעניין. בהתחלה, לא ממש ידעתי אם אוכל לכתוב יומן קריאה אבל נוכחתי לדעת שעל הספר יש לכתוב הרבה דברים. המון רגשות היו לי במהלך הקריאה- שמחה, עצב, אכזבה. בנוסף, חייה של פרוונה היו מלאי פעילות שיש הרבה מה לכתוב עליהם. הכרתי עוד יותר בחייהם הקשים של האנשים שחיו תחת שלטון הטליבאן או כל שלטון קיצוני אחר וראיתי עד כמה אני צריכה להעריך את החיים שקיבלתי.
